אדריכלות מקדשים הינדואים

אדריכלות מקדשים הינדואים

ארכיטקטורה של מקדש הינדואי (סגנון נגארה). מרכיבי הליבה הללו נראים במקדשים העתיקים ביותר ששרדו מהמאה ה-5 ומהמאה ה-6 לספירה.
אתר מורשת עולמית
האתר הוכרז על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית תרבותי בשנת 1986, לפי קריטריונים 1, 3 כולל מקדשי קהג'וראהו, אנגקור ואט בקמבודיה
מידע כללי
אתרים היסטוריים מרכזיים של אדריכלות המקדש ההינדית בהודו
אזור גאוגרפי	הודו, קמבודיה
טווח תאריכים	מהמאה ה-5 ואילך.
מבנים עיקריים	מקדשי קהג'וראהו, מקדש הויסלשוורה, מקדש השמש בקונארק

השיקארה של מקדש ראג'ארן בבובנשוואר

פסטיבל כרכרות-מרכבות (Ratha-jatra) מאורגן מדי שנה סביב מקדש Jagannath בפורי (אודישה). האלים המגולפים של המקדש (ג'אגנאת, בלבהדרה וסובהדרה) מועברים למקדש אחר בטקס מפואר.

אדריכלות מקדשים הינדואים היא סגנון אדריכלי הנשלט על ידי מסורות תאולוגיות, ומבוססת על משמעויות נסתרות של צורות גאומטריות, אשר מגדירות מהמאה ה-5 ואילך את עיצוב המבנים הקדושים ביותר לדת ההינדית (מקדשים) ואת כללי עבודות הבנייה שלהם ברחבי העולם. הצורה והמשמעויות של האלמנטים הארכיטקטוניים במקדש ההינדי נועדו לתפקד כאלמנט המקשר בין האדם לאלוהים, כדי לסייע להתקדמותו אל הידע ואל האמת הרוחנית.

מסורות בודהיסטיות, הינדואיות וג'ייניות חיות יחד בתת-היבשת ההודית במשך מאות שנים. בקרב חסידי הדתות השונות ניתן להבחין באמונות המגוונות ביותר, כמו שניתן להבחין בערבוב מסוים של צורות המקדשים. הבודהיסטים בנו את המקדשים המוקדמים ביותר ששרדו בהודו, וגם יצרו את הדגם שעליו התבססה האדריכלות ההינדואית הקדומה מהמאה ה-5 ואילך, כאשר ההינדואיזם הפך לדת השלטת בתת-היבשת. האדריכלות ההינדואית עדיין מסתמכת מאוד על מסורות ילידיות עתיקות, ויחד עם זאת, במהלך מאות השנים שחלפו, היא פיתחה בהדרגה סגנון ייחודי, שאומץ באזורים רבים בדרום אסיה בהשפעה הינדואית, ופותח עוד יותר בתוספות שונות של מאפיינים מקומיים. האדריכלות ההינדואית השפיעה מאוד גם על האדריכלות הדתית של קהילת הג'ייניזם הקטנה יחסית של ימינו.

סגנונות

הדוקטרינות ההינדואיות העתיקות, הנקראות אגאמה ושאסטרה , מתעדות את צורות הפולחן הטקסי בתוך המקדש. הטקסטים קובעים את אופן בניית המקדש (בהינדי: mandir), וכן את אופן עבודת האלוהויות (ארדהאנה) בתוכם. דרך הפולחן היא בהתאם לאופי המגמה, כלומר שיוויזם, וישנואיזם או שאקטיזם (בתוך אלה, הכוח והאנרגיה הקדומים של שיווה, וישנו או שאקטי הם מושא הכבוד הגדול ביותר). נכון לעכשיו, ישנם יותר מ-500 מדריכים בסנסקריט, המפרטים את הנתונים הדרושים לבניית מקדשים הינדואים - תוך התחשבות בהיבטים שונים של תכנון, חנוכה, תחזוקה ותיקון של המקדש ההינדי.

השאסטרות, הטקסטים ההינדיים העתיקים, מגדירים במדויק את הכללים למיקום ולצורת המבנה של המקדשים. מסורות תאולוגיות מכתיבות את התמונה הכללית של הקומפוזיציה כולה, אך בתוך מבנים אלו ניתן לגלות גם סגנונות ייחודיים מסוימים. על פי החלוקה המסורתית, היסטוריית האמנות והאדריכלות המערבית מפרידה בין שלושה סגנונות אדריכליים המגדירים את הצורות באדריכלות המקדשים ההינדית:

• הצפונית, או הנגארה (העירונית)
• הדרומית, או הדראווידית
• הווסארה של רמת דקאן

ההינדואיזם הוא כיום "הדת" העיקרית בהודו. במהלך ההיסטוריה שלה, היא נדחקה לרקע מספר פעמים, במיוחד מהמאה ה-11, כאשר הכובשים המוסלמים כבשו את חלקה הצפוני של המדינה והרסו מונומנטים אדריכליים הינדואים רבים. האדריכלות הדתית האסלאמית שונה באופן מהותי מהמבנים הבודהיסטים או ההינדואים. הן בתפיסות המרחביות והן באדריכלות שלה, כך שבתחילה לסולטאנים של דלהי, ומאוחר יותר לכובשים המוגולים, הייתה התייחסות והערכה מועטה ליצירות המוקדמות של הדתות העתיקות של הודו. רק תחת השלטון הבריטי, מאמצע המאה ה-19, החל השימור התרבותי המשמעותי, וכתוצאה מכך נודעו למערב בהדרגה המונומנטים ההיסטוריים האמנותיים הבולטים שנשכחו.

טקסטים קדושים

אוסף כתבי הקודש, האגאמות והחלקים המיוחדים שלהם, השאסטרות, מגדירים כמעט כל היבט בחיי הדת ההינדואית בדיוק מפורט. התיאורים מכסים את בניית המקדשים, יצירת פסלי האלים המורטי ודרך הפולחן שלהם, את הצגת תורות פילוסופיות שונות ותרגילים מדיטטיביים.

השילפה שאסטרות מכילות בעיקר טקסטים הינדיים על אמנויות יד, לרבות את הסטנדרטים המשפיעים על האיקונוגרפיה ההינדואית הדתית, כולל הפרופורציות של הדמויות המגולפות, וכללי האדריכלות ההינדואית. הכתבים מתארים שישים וארבע אמנויות או אומנויות (מלאכות) כאלה, לרבות "אמנויות חיצוניות או מעשיות" כמו נגרות, אדריכלות, תכשיטנות, אבל גם סדנאות פרזול, משחק, ריקוד, מוזיקה, רפואה ואפילו כללי השירה. הכתבים מקיפים גם את מה שמכונה "האמנויות הסודיות", הכוללות את האמנויות האירוטיות ואת דרכי חיי המין.

בעוד שהשילפה שאסטרות עוסקות ספציפית בגילוף, בעיצוב פסלים וביצוע של איקונות וציורי קיר, הוואסטו שאסטרות, מילולית "מדע האדריכלות" או "מדע הבנייה" מכילות בעיקר מערכת כללים לבניית מבנים, מקדשים, טירות וחללי מגורים בהתאם לתקנות הדתיות. ה"ואסטו שאסטרות" הן חלק מאחת הוודות, ה"סטפאטיה-ודה" (sthapatya veda), המתארת את שיטות הבנייה ועוסקת בתכנון, עיצוב ובנייה של בתים, כפרים וערים.

אופי המקדשים ההינדואים

סיוואלינגה ויוני בתוך אחד ממקדשי קהג'וראהו

מקדש Kandariya Mahadeva בקהג'ורהו, המוקדש לפנים המזרחיים של שיווה. ניתן לראות בבירור שמול מקדש הסיקהרה (Sikhara)כלומר הפיסגה, המנדאפות (אולמות) מסודרים כמו רכסי הרים.

גם המקדש ההינדואי, בדיוק כמו הבודהיסטי, מכליל במרחב הקדוש את מערכת היחסים בין האל (או האלים) לבין מאמיניו, אולם בניגוד לבודהיסטים, המתמקדים בעיקר בחייו ובתורתו של גאוטמה הבודהה, ההינדואים מכבדים אלוהויות רבות, את שונויותיהם ואת צורות הופעתם. סמליות המקדש היא רבת פנים. יחד עם זאת, הוא מהווה סמל למשכנו של אלוהים עבור המאמינים. בצפון, הר מרו המיתולוגי ובדרום, הר קיילאסה האמיתי, הקיים - הם מקום פולחן ומושא פולחן בפני עצמם, הם העתקים של המרכבה (כרכרה) השמימית של האלים. סמליות אחרונה זו הונצחה גם בצורה מאוד ספציפית בעיטור המקדשים. שנים-עשר גלגלים ענקיים נחצבו בצידה של מקדש השמש בקונארק ולפניה הוצבו סוסים מגולפים באבן. מאחר שאין בהינדואיזם חובת התכנסות פולחנית קהילתית מחייבת, לא היה בתחילה צורך מיוחד בתפילות משותפות במרחב גדול וסגור כמקובל בדתות המערביות, ואפילו לא כמו באסלאם. למרות זאת, המקדש וסביבתו, כצורה תלת־ממדית של הנוף, הפכו במשך הזמן למרכז חיי הקהילה, כשם שמבני הדת היהודית, הנוצרית והמוסלמית מהווים מרכזים חברתיים ותרבותיים, כשם שמהווים גם את הסמלים המרכזים העיקריים של הפעילות הדתית.

התפילה היא בדרך כלל מנטרה, שאותה אומרים המאמינים בסביבת המקדש. יש אמנם דרשה מסביב למקדש ההינדי, אבל יש כמה וכמה דרשות במקביל והמאמין מתיישב ליד זו שהוא הכי מעוניין בה ומקשיב לתורתו של הדורש. הכוהנים מקיימים טקסים שנקבעו בקפדנות במרווחי זמן קבועים לטובת הקהילה כולה, אך ניתן להתפלל גם תפילות פרטניות בכל שעות היום. המקדש וסביבתו עמוס ביותר, תערובת של אנשים, בעלי חיים, פרות קדושות, פילים שמחלקים ברכות, מקומות שנבנו במיוחד לחלוקת תרומות לעניים וכן הקבצנים והאמנים. לאלו נוספו בתי המגורים של הברהמינים (הם וארנה , כלומר מעמד חברתי הררכי, כמו גם קאסטה בתוך החברה ההינדואית. הברהמינים מוגדרים כמעמד הכוהנים (מכיוון שהם משמשים ככוהנים). המבנים שהוקמו עבור הרקדניות (אלה הן הדֵוואדאסי, משרתות אמניות שהוקדשו לפולחן ולשירות של אלוהות או לשרות מקדש למשך שארית חייהן ומכונות גם "שפחות האלים"), שורות באזאר ודוכנים של מוכרי דברי קודש ונדבה. אנשים מחוץ לקאסטה אינם רשאים להיכנס לשטח המקדשים הפעילים, אך מותרת הכניסה לבני הקאסטה הנמוכה ביותר (הטמאים), אם כי הם יכולים להיכנס בתוך המתחם רק למקומות המיועדים להם. תנועתם של הסגפנים (Sadhu) בתוך המקדש אינה מוגבלת.

המקדש הבסיסי הוא בדרך כלל די קטן. מקדשים נבנו עבור האלים, לא עבור בני אדם. בהתחלה, בעידן ההינדואיזם הקדום, המקדש היה הבמה להצגת קורבנות לאלים, שבו איש מלבד הברהמינים, כלומר הכוהנים (ארבע הווארנות) לא יכול היה להיכנס לטקסים עצמם. המאמינים מסרו את חיית הקורבן לידי הכהן וביקשו ממנו להתערב להגשמת משאלותיהם. הליבה המרכזית של המקדש ידועה גם בשם "בית הזרע" או "תא הרחם", הגרבגריהא או בשם אחר שלו ה"סאנידהאנם" (sannidhanam) שידועה כקודש הקודשים, המקדש הפנימי ביותר, של מקדשי ההינדו והג'ייאין שבו שוכן המורטי (האליל או הסמל) של האלוהות העיקרית של המקדש. הגרבגריהא מכיל תמונה, פסל מגולף של קדוש, או סמל כלשהו של האלוהות לה הוא מוקדש. כדי לענות על צורכי ההמונים, הוצבו סביב המקדש אולמות (בדרך כלל עם עמודים), שנקראים מנדאפה , שחלקם משמשים לקבלת מתנות כקורבנות, וחלקם הם זירת החגים והחגיגות.

אם לא ימלאו אחר המצוות והטקסים העתיקים המתאימים לאירוע, האל עשוי להחליט לעבור למקום אחר. לכן, בנוסף לפולחן ולטקסי הכוהנים, המאמינים מנסים להביע כלפיו שנוכחות האל רצויה ומשמחת, ודואגים לארח אותו עם מוזיקה, אוכל, מחול, עם הקדמה של טקסטים דתיים ושירת המנונים. לטקסים אלה יוצרו צורות אדריכליות מתאימות, אולמות ודוכנים.

לאלים ההינדואים יש זיקה מיוחדת להרים ולמערות. בתכנונם של רוב המקדשים ההינדואים מצוינים, בצורה סמלית, ההר הקדוש, המערה הקדושה ומעין ציר קוסמי. ההר הוא הר מרו המיתולוגי, מקום משכנם של האלים, הוא מעוצב עם מבנים ענקיים דמויי מגדל, השיקארה . המערה עצמה היא הקודש הפנימי (גרבגריהא), עם התמונה והדמות המגולפת של האלוהות, או האובייקט המסמל את האיחוד של קוטביות זכר ונקבה, הלינגאם (ייצוג פאלי, לא אנתרופומורפי, של שיווה, צורתה המעוגלת מרוחה כל הזמן בשמנים וחמאה מומסת, ולדעת רבים היא מסמלת את הציר הקוסמי) ממוקם מעל כלי קיבול כלשהו המייצג את האנרגיה הנשית של שיווה, את האלה שאקטי, שסמלה הוא היוני (בסנסקריט פירושו של יוני (Yoni) הוא: "מעון", "מקור", "רחם" או "פות" כחומר ואגינה. בהינדואיזם, זהו סמלה של האלה שאקטי, כוח היצירה הנשי, בת זוגו של שיווה). האיחוד של שני אלים אלה מבטיח את הישרדות ואיזון היקום.

בניית המקדש ההינדי

Vastu Purusa-Mandala

האורינטציה של המקדש ההינדואי עם הצגת כיוון ההקפה פריקראמה (parikrama) של קודש הקדושים (garbagriha).

עריכת יסודות קודש הקדושים (גרבגריהא) במקדשי נגארה

הסמליות של המקדשים

חוקים נוקשים מסדירים את כללי וסדר הבנייה של המקדש. אלה נקבעו כאמור באגמה השונים, בשילפה שאסטרה ובוואסטו שאסטרה. מתכננים, בנאים (stapati) וקבלנים-יזמים ממוצא ברהמיני (מעמד הכוהנים) העבירו במשך מאות בשנים לצאצאיהם את "מדע בניית המקדשים" כידע סודי.

הפרספקטיבה הקוסמית, ובכך האלוהית, שולבה בצורות הייחודיות של המקדש, באמצעות גאומטריה שנחשבת לקדושה, התמצאות (אורינטציה) זהירה ומתווה צירי. הבסיס לעיצוב הוא רשת מרובעת, או במונח ההינדי הנפוץ מנדלה, שבמקור הוא סוג של מיפוי מקום הקרבת הקורבן הוודי העתיק. לפי האגדה, ברהמה אילץ את האדם הקדמון, את הענק פורושה, לרדת לקרקע ואז הקריב אותו. לפי המיתולוגיה ההינדואית, היקום והאנושות המאורגנת בקאסטות נוצרו מחלקיו. מאבקו של האדריכל נועד להביס את שד אי-הסדר (ההפרעה-asura) הנותר, המופיע במנדלה בצורת אדם כשפניו פונים ארצה, ועל שחרורו משגיחים האלים. הרשת המרובעת לארכיטקטורת המקדשים היא ה"ואסטו פורושה מנדלה" (Vastu Purusha Mandala) שהוא הבסיס למקדשים ההינדואים. (הואסטו פורושה מנדלה היא חלק הכרחי מהוואסטו שאסטרה - מדע האדריכלות - ומהווה את הבסיס המתמטי והדיאגרמטי ליצירת עיצוב. זוהי התוכנית המטפיזית של בניין המשלבת את מהלך הגופים השמימיים והכוחות העל-טבעיים. פורושה מתייחס לאנרגיה, כוח, נשמה או אדם קוסמי).

הריבועים הקטנים יותר (הפאדות) הם משכנם של האלים, אשר תופסים את מקומם בסדר קוסמוגוני קפדני, תוך התחשבות בשמיים, ובכך מסמלים את הסדר ואת חוקי היקום. במזרח נמצאת ה"סוריה" השמש וגם אל השמש. במערב וארונה היא השמים (כלומר אלוהות וודית הקשורה בתחילה לשמים), בדרום יאמה היא הכיוון הדרומי והשאול (העולם התחתון), בצפון סומה או צ'אנדרה שהוא אל הירח וגם אל המשקה הקדוש. החוקים האדריכליים הכלליים, הוואסטו שאסטרה, מתארים כיצד ניתן לעצב מנדלות על ידי חלוקת פאדות, וכמה אפשרויות שונות קיימות לעיצוב המבנה. התיאורים עצמם נוצרו בסביבות המאה ה-8, עד אז כל שלבי בניית המקדשים הועברו כאמור כידע סודי מאב לבן, הן מבחירת החומרים דרך התכנון ועד לשלב הסופי של ההקדשה. חושבה גם תוחלת החיים הצפויה של הקונסטרוקציות, רוחבו של המבנה הוכפל בעשרים ושבעה פעמים אורכו, ואז חולק במאה, השארית נתנה את אורך התקופה (בשנים) שהמבנה ישרוד לפי רצון האלים.

לא רק הבסיס, אלא גם הגאומטריה של מבנה העל מגיעה מחלוקת המנדלה, שבה השטחים המחולקים מהווים יחידה מוגדרת אחת. השסטרות מזכירות כ-32 גרסאות של המנדלה, שפירוקן מבוסס על ריבועי המספרים מ-1 עד 32, וכך נוצרות מנדלות עם 1, 4, 8, ... 1024 חלוקות. הנקודות המצוינות של המנדלה קובעות את מיקומו של כל בניין באזור מתחם המקדש. יחידות גאומטריות מתפרשות עם מספרים הקשורים לאלים ולכן הן מקושרות לפרופורציות האלוהיות, אותן הם (האלים) ממלאים בהרמוניה של הקוסמוס. לא רק המקדש עצמו, אלא כל מתחם המקדש מיושר בדרך כלל עם נקודות קרדינליות, ובכך מעצבים את ארבע פינות כדור הארץ, כשהכניסה הראשית פונה מזרחה בדרך כלל, כך שקרני השמש הראשונות יוכלו להאיר את הפנים הקדוש ביותר, את קודש הקודשים, הגרבגריהא (בלטינית: Sanctum sanctorum שמגיע מקודש הקודשים בעברית).

במובן צר יותר, המקדש מציין את קודש הקודשים, את החדר הפנימי ביותר, את הגרבגריהא, מה שמרמז שקודש הקודשים בכל מתחם המקדש המורכב הוא כמו החרצן (או הזרע) שבפרי, או הרחם. המקדש הוא גוף האל, וקודש הקודשים הוא האייקון או התמונה הקדושה המוצבים עמוק במקדש, שהוא נשמתו של האל. בהסתכלות על מתחם המקדש כולו, מערכת מורכבת של סמלים מזהה את המקדש עם הגוף. קודש הקודשים הוא הראש, המבנה מעל קודש הקודשים השיקארה הוא השיער על הראש או הכתר, המרפסת שלפני קודש הקודשים הסוקנאסה הוא האף, הכיכר וחלק הכניסה האנטראלה הוא הצוואר, אולמות העמודים הם המנדאפה ברבים מנדאפות הם הגוף המרכזי או הגזע, הקיר או המסדרון התוחם סביב קודש הקדושים הפראקראם הוא היד ומגדל הכניסה הגופוראם הוא כף הרגל.

כתבי הקודש אוסרים פתחים בקירות המקיפים את קודש הקודשים ולכן לא יכולים להיות חלונות ופתחי אוורור, רק דלת צרה יכולה להוביל למרפסת או לפרוזדור, גם עמודים אסורים בתוך קודש הקודשים. עם זאת, מותר לבנות תעלות ניקוז מאבן כלומר "סומה סוטרה" (soma-sutra). כאשר מניחים את "התמונה הקדושה" בקודש הקודשים לאחר בניית המקדש, אזי שם קודש הקודשים נקרא grihagarbha, אם מניחים את התמונה בהתחלה ובונים את המקדש סביבה, אזי שם קודש הקודשים הוא גרבגריהא.

אולמות עמודי הכניסה (מנדאפה) משרתים מטרות שונות: כניסה, מקום מפגש, היכל קורבנות האש, אולם שמחות וריקודים, אולם רחצה. יש להם גם שמות שונים בהתאם למספר העמודים שלהם, למשל:

• סידהי-יוגה (siddha yoga) (192 עמודים)
• דג'איאווהה (50 עמודים)
• דג'אג'ה-בהדרה (40 עמודים)
• פושפקה (puṣpaka) (64 עמודים)

אם העמודים חלקים, הם נקראים עמודי Nirashraya או Nirāśraya, אחרת העמודים ועמודי התמיכה השונים יופיעו באולמות עם העיטורים המגוונים ביותר.

המבנה דמוי המגדל המוגבה מעל המקדש הוא השיקארה, המקדש והשיקארה יוצרים יחד את "הכלי התחבורה האלוהי" (את הוימאנה שהם ארמונות מעופפים מיתולוגיים או מרכבות או כרכרות), אותו מניעים האלים בכוח המחשבתם.

הגרבגריהא מחוברת בדרך כלל למנדאפות במרפסת מקורה קטנה (אנטאראלה - שהוא, כפי שכבר הוסבר, חדר קדמי קטן או מבואה בין גרבגריהא לבין המנדאפה, אופייני יותר למקדשים בצפון הודו), המספקת מעבר מהעולם החיצון אל הקודש הקודשים ועל עמודיה ועל הקירות החיצוניים של המקדש, המבקר יכול לראות את הלוחות והתמונות המגולפות שמשלימים את הסמלים הפנימיים של האלוהות. אופיינית במיוחד למקדשים שנבנו באזורי הדראווידים היא מרפסת העמודים המקיפה את המקדש, המשמשת להקפתו הטקסית פריקראמה או פראדקשינה, בהינדואיזם ובבודהיזם, זהו טקס ההקפה של תמונה, שריד, מקדש או חפץ קדוש אחר בכיוון השעון).

המזבח המונוליטי והמגולף ה"באלי פיטה" (Bali Pitha) (שהן אבני גרניט שחורות שנמצאות סביב המקדש ההינדי או סביב קודש הקודשים. הבאלי פיטה הוא היבט חשוב של המקדש ההינדואי והם מייצגים אלים ואלות. "באלי" פירושו מנחות ו"פיטה" פירושו מושב) והוא חיוני והכרחי בדיוק כמו המבנה העל שמעל המקדש. המהות האמיתית של המקדש היא השטח מהכניסה למקדש ועד למזבח, זו כבר אדמה מקודשת. המימוש האדריכלי של הגוף הפיזי המהווה את האלוהות הוא תא/חדר/אולם קודש הקודשים, מבנה העל הניצב עליו, האייקון או הפסל המותקן בקודש הקודשים והמזבח. לאחר שהמזון מוצע לאל לו מוקדש המקדש, הוא מוצב על המזבח כדי לחלקו לכל האלוהויות הנמצאות במקדש. נהוג להציב גם תורן דגל בחזית המבנה בחצר.

המקדש, בניגוד למקדשים הביתיים הקטנים המצויים בכל בית, מיועד לציבור, בעיקר בתמיכת השליט, או הפקיד המוביל או הפטרון. חלקם ממוקמים על ראש הר, או מחוץ ליישוב, באזור הג'ונגל הנסוג, אולי על גדת נהר קדוש, או ליד קרמטוריום. אלו הם מקדשי ה-Siddhayatan. מקדשי Siddhayatan נבנים במרכז כפרים ועיירות כדי לספק מקום לתפילות היומיומיות, לרוב לפשוטי העם.

האמצעים (חומרי הבנייה) המשמשים לבניית המקדש יכולים להיות אבן, לבנים, עץ או בוץ. אם נעשה שימוש רק בסוג חומר אחד לבניית המקדש, הוא נקרא "טהור" (suddha), אם משתמשים בשני סוגי חומר, הוא נקרא "מעורב" (misra). אם במהלך הבנייה נעשה שימוש ביותר משני חומרים, הוא נקרא "מורכב" (sankirna).

קישוטים ואלמנטים דקורטיביים

סצנות אירוטיות במתחם מקדש קהג'וראהו

תבליטים בצד של מקדש דווי ג'אגאדאמבי בקהג'וראהו (Devi Jagadambi Temple

הפסל של וישנו מוקדש לשיווה במקדש הויסלשוורה בהלבידו

לאחר נפילת ממלכת הגופטה, העיטורים הגאומטריים שהיו פשוטים בתחילה הפכו מורכבים יותר בהדרגה, פסלים ודיוקנאות הופיעו על קירות המקדשים. תבליטים עדינים ומפורטים נחצבו בשדה הראייה של המתפלל, על פני השטחים החיצוניים של המקדשים, או על הכנים ובאולמות העמודים. ככל שהמאמין התקדם יותר לכיוון קודש הקודשים, הוא מצא פחות ופחות גילופים או לפעמים ציורים, מה שאמור להעיד על כך, שהכוונה הדתית היא שהמאמין צריך להשתחרר מהנאותיו החושניות, טוהר ואצילות חייבים למלוך בנפשו. משטחי הקירות של קודש הקודשים הפנימי כבר כמעט חשופים לגמרי.

הפסלים והתבליטים מתארים אלוהויות, יצורים מיתולוגיים, ואולי גם בני משפחת המלוכה, שמשובצים בשקעי העמודים וקרנות הקירות. לכך מתווספות הקבוצות הקטנות של הפסלים המוצבות ברצועות האנכיות (פאגות) שנוצרו בגגות הרב-שכבתיים.

היסטוריוני אמנות מערביים רבים מפרשים את סצנות הדמויות המתארות בגלוי את קיום יחסי האהבה (מין), שמופיעות לעיתים קרובות על הקירות החיצוניים של מקדשים, כהצגה ציורית של טנטריזם מיסטי, כלומר, היא יכולה להיחשב גם לייצוג ציורי של סוג של איחוד "אדם-אל" האופיינית לתאולוגיה של כתות הינדיות מסוימות. עם פריחתן של כתות הקאולה שהיא מסורת דתית בשאקטיזם ושיוויזם טנטרי המאופיינת בטקסים וסמליות ייחודיים הקשורים בפולחן השיווה והשאקטי) והקפאליקה (מסורת הקפאליקה הייתה צורה טנטרית, לא פוראנית של שיוויזם שמקורה בהודו של ימי הביניים בין המאה ה-7 וה-8 לספירה. המילה נגזרת מהמונח הסנסקריט kapāla, שפירושו "גולגולת", ו-kāpālika פירושו "אנשי הגולגולת"). עם הטנטריות והתפתחות כת הבהקטי, הפיסול הארוטי לבש צורות פתוחות יותר ויותר. אלה עבודות פיסול ייחודיות נדירות יחסית ואופייניות בעיקר לשיטות עיטור מימי הביניים. פיסול דיוקנאות לא היה קיים, אפילו העבודות המתארות שליטים חשובים הן אחידות וסכמטיות. ניתן לזהות את האנשים המתוארים, אלא רק על סמך אובייקט אופייני כלשהו. פרופורציות הגוף נקבעות עד ימינו על ידי טקסטים עתיקים באותו אופן כמו מאפיינים אחרים של המקדש.

גם בעבודות המוקדמות המגולפות בגרניט קשיח, נעשה שימוש בטכניקה של חידוד הדמויות בעזרת שכבת גבס שהודבקה על שכבה דקה של טיח ולאחר מכן נצבעה בצבעוניות, כאילו היו פסלי עץ. במיוחד מקדשים בסגנון וסארה (Vesara) באזור דקאן (Dekkan) מתאפיינים בעיטורי תבליט, שנשזרו בכל אזורי המקדש מהיסוד, ובכך מספקים לתבליטים המתארים את האלים רקע נע. במאה ה-8, במיוחד סביב המקדשים הצפוניים, היה אופייני הייצור המוני של פסלי ברונזה קטנים של אלוהויות. אלה הוצבו לאורך תוואי התהלוכה (מסלול התהלוכה או הפראדקשינה - בהינדואיזם ובבודהיזם, טקס הקפת תמונה, שריד, מקדש או חפץ קדוש אחר בכיוון השעון) במהלך חגים, אך לא ניתן לראות בהם יצירות עצמאיות. הם כמעט שוכפלו על בסיס אותם דגמים. מאוחר יותר, האסכולות השונות לאמנות החלו להתפתח באופן עצמאי, מופרדות היטב בהתאם למיקומן הגאוגרפי ולהשקפותיהן בתוך ההינדואיזם.

הנוכחות והתפתחות המתמשכת של אסכולות שונות של גילוף וסיתות אבן ברחבי תת-היבשת ההודית, בנוסף לעושר הצורני יוצא הדופן, באים להמחשה בפצלי הכלוריט, שרכים במהלך הכרייה ולאחר מכן מתקשים בהדרגה באוויר, או בעיבוד גרניט ובזלת קשיחים משולבים בטעם מעודן. תבליטים וקבוצות פיסול מאז המאה ה-14, שעד אז יכלו להיחשב ליצירות עצמאיות, קיבלו בהדרגה תפקידי נוי, איבדו את אופיים הייחודי, העיטור הפך למטרה בפני עצמה. הדמויות המתפשטות ומשתוללות יתר על המידה אוחדו במסה כמעט בלתי חדירה לעין, הפסלים צומצמו לכמה טיפוסים בסיסיים, מה שהסתיר את האלמנטים האדריכליים של המבנה. זה נכון במיוחד עבור השערים המוגבהים בצורה מאסיבית הגופוראם או גופורה שהוא מגדל מונומנטלי, מקושט בדרך כלל ומהווה את הכניסה לכל מקדש, במיוחד בדרום הודו. הם מהווים תכונה בולטת של koil - קויל, כלומר מקום מגורי האלים במקדשים הינדיים הבנויים בסגנון הדראווידי. מעליהם הקלאסאם שהוא גמר הממוקם בדרך כלל על גבי המגדלים של מקדשים הינדים. הקלאסאמים הללו, בצורת סיר הפוך עם נקודה שפונה לשמים, הם מרכיבים בולטים באדריכלות המקדש, ואם לא אלה נמצאים למעלה אז הסיומת היא עם אבן בולבוסית (של ערי המקדש הדרומיות), שם המבנה הבנוי נעלם במסה של פסלים מצוירים.

כמעט אותם כלי גילוף באבן שימשו בבניית המקדשים ממש עד לתקופה המודרנית כפי שנמצאו בחפירה של מערה שנבנתה בסביבות 650 לספירה, תקופה שבה מספר מקדשים בולטים נחצבו בתוך הגרניט של הרכס בממלאפוראם . גילדות בניית המקדשים העבירו את הידע שלהן מאב לבן. הלקוח, המזמין, הברהמין, היה חשוב יותר מהאמן עצמו, שהתמחה רק בצורה או בדמות מסוימת ואפילו שמותיהם של אדריכלי ואומני היצירות המצטיינים הללו נשתמרו רק לעיתים נדירות.

מאפייני הסגנון האדריכלי

מקדש Kailāsanātha או Kalisha במערות אלורה

'ראתות' (מרכבת גלגל חישור או עגלה מימי קדם) ב-Mahabalipuram

סיקהרה (פיסגה) במקדש Padma Nabh ב-Jhalrapatan

Dravida Vimana (מבנה מעל קודש הקודשים במקדשים ההינדואים של דרום הודו. זה ב-מקדש איראווטסווארה)

המקדשים ההינדואים הקדומים ביותר ששרדו היו מקדשים חצובים בסלע במערות אודייאגירי. המונומנטים הבודהיסטיים בסאנצ'י עדיין מראים בבירור את השפעת האדריכלות הבודהיסטית. המקדש ה-17 בסאנצ'י נבנה בתחילת המאה ה-5. זהו למעשה מקדש מרובע עם מרפסת עמודים בחזיתו. צורת "שני חדרים" זו התפשטה כמעט בכל הסגנונות האדריכליים המאוחרים יותר. עם התפתחות הידע הטכני של הסתתים והבנאים, היסודות הצורניים, הסמליים, נעשו יותר ויותר משוכללים ומופשטים, שמבשריהם היו ההרים עצמם שהתנשאו מעל המקדש (למעשה מעל המערה).

משמעותיים מאוד הם אותם "מבני מערות" שמייצגים צורה מיוחדת של אדריכלות במערות אלורה, שם, כמו מקדשי מערות אג'אנטה הבודהיסטיים, בניית המבנים בוצעה בצורה מיוחדת על ידי פירוק הסלע הבסיסי. הבלוקים המונוליטיים שנוצרו בדרך זו זכו להעדנה מבפנים ומבחוץ עד שהגיעו לצורות המקדש והאולמות שנותנים רושם כאילו הם בנויים. מתחם מקדש קאילאסה , שנוצר על ידי שושלת רשטרקוטה במאה ה-8 (שהייתה שושלת הודית מלכותית ששלטה בחלקים נרחבים של תת-היבשת ההודית בין המאה השישית לבין העשירית) הוא נציג יוצא דופן של צורת בנייה זו, שלמעשה ניתן להגדיר ולהשוות לפיסול.

כמו כן, הראתות של מה שמכונה "שבע הפגודות" נחצבו מתוך מונוליטים של גושי גרניט על החוף בממאלפורם (למעשה, המרכבות/כירכרות - ראתות - מעוצבות מאבן, שדגמי העץ שלהן משמשים לשאת את דמותו של האל במהלך חגים). הם כבר מכילים את האלמנטים הסגנוניים העיקריים של אדריכלות המקדש הדראווידית. הראתות הן למעשה מקדשים, המקומות הקדושים של הפנדאווה של המהאבהארטה שמתייחסת לחמשת האחים. כל ראתה נושאת שם של אח אחר של הפנדאווה. (הפנדאוות, בסנסקריט: pāṇḍava, מתייחסות לחמשת האחים, יודהישתירה, בהימה, ארג'ונה, נאקולה וסאהדווה - (Yudhishthira, Bhima, Arjuna, Nakula, Sahadeva) שהם חמשת הבנים המוכרים של פאנדו והמרכזיים באפיקה). המעניין במקדשים אלה הוא שקודש הקודשים שלהם קטן ביותר (תא), ולחלקם אפילו אין.

בתחילת הדרך נבנו מקומות קדושים גבוהים אווריריים בעזרת חומרי בניין עשויים עץ ובמבוק, אולם כאשר צורות מסורתיות אלו הפכו ליצירות מאבן ולבנים, המבנה שהיה מיועד לעץ קל וגמיש הפך לגדול ממדים וחזק. מאוחר יותר מקדשים הינדים גדלו יותר ויותר כאשר הבונים זיהו וניצלו את הפוטנציאל הפיסולי של האבן ותכונות סגנון אדריכלי בסיסיות התפתחו בהדרגה. עליית המומנטום של גושי האבן חיקה רכסי הרים שלמים. מקדש וישנו בביטרגאון הבנוי לבנים (המחצית הראשונה של המאה ה-5) הוא דוגמה מוקדמת למבנה-על גבוה במיוחד שהורם מעל קודש הקודשים. הקירות העבים במיוחד הדרושים לשמירה על התקרה הגבוהה חיזקו את דימוי הרחם של קודש הקודשים הפנימי. בנוסף למבנה שהלך והפך למורכב יותר בעיצוב החיצוני, לא משנה עד כמה הבנייה הייתה מסובכת ועד כמה מבחוץ היה מעוטר עשיר, נותרה הפונקציה המקורית, שמהותו הייתה החלל הפנימי המרובע, שמעליו ניצב הפיתול הגבוה, כלומר גג השיקארה ולפניו אולם אחד או יותר עם עמודים ומרפסת בסידור צירי. אלמנטים אלה עדיין מגדירים את המבנה הבנוי של המקדש ההינדי בעל הצורה הייחודית. גגות פירמידליים הונפו גם מעל האולמות הקטנים יותר. אילו חוזרים בקנה מידה קטן יותר על צורת השיקארה הגדולה המורמת מעל הגרבגריהא.

מקדשים הינדואים יכולים להיחשב גם למונומנטים ארכיטקטוניים של שושלות הודיות שונות, במיוחד במרכז ובצפון הודו. במאה ה-6, סגנון האדריכלות של המקדשים היה דומה הן באזור הצפוני והן באזור הדרומי. לאחר תאריך זה התפתחה האדריכלות לכיוונים שונים. שני האזורים שבהם אדריכלות המקדשים הייתה המפותחת ביותר היו רמת דקאן ואודישה, שם ניתן למצוא מקדשים בסגנון צפוני ודרומי זה לצד זה. הווימאנה, עם השיקארה המתנשאת מעל קודש הקודשים, הייתה בעלת חשיבות מיוחדת באודישה, ובאופן פונקציונלי הייתה לה משמעות עדינה בהרבה מהגופוראם הדרום הודי, שבו המגדל בצורת חבית אינו מכתיר את קודש הקודשים עצמו או את הגרבגריהא, אלא רק מסמן את הכניסה. האדריכל מאודישה רצה להעניק למקדש יותר חשיבות והדגשה מאשר לשאר המבנים באזור, לפי הרעיון הזה שלו, הגרבגריהא היה מקום משכנו של האל.

מבחינת המאפיינים הסגנוניים שלהם, ניתן לחלק את המקדשים ההינדואים לשלוש קטגוריות, תוך התחשבות במיקומם הגאוגרפי ובמאפיינים הספציפיים שלהם. ואלה הם:

• הנגארה, או העירוני;
• הדרומי, או הדראווידי;
• וסארה (vesara), או צורות אדריכליות דקאניות, יכולות להיחשב כתערובת של השניים.

ההבדל העיקרי בין המאפיינים האדריכליים שלהם ניתן למצוא בתפיסה האדריכלית של הקודש הקודשים הפנימי והמגדלים המורמים מעל הגרבגריהא. ערבוב סגנונות דרומי וצפוני מביא לכמה פתרונות מעניינים באזורים מסוימים: למשל, במאדהיה פרדש, השיקארה בסגנון נגארה של טלי קא מנדיר שהוא "מקדש בית הבד") באזור טירת גוואליור, אין אמאלאקה וכרכוב, אלא אבן הגג המקומרת מהסוגים הדרומיים.

נגארה, או סגנון עירוני (צפון הודו)

בניית שיקארה בסגנון נגארה (rekha deula) עם אולם מתפללים (jaga mohan או pida deula)

סגנון ארכיטקטורת המקדש שהפך פופולרי בצפון הודו ידוע בשם נגארה. בצפון הודו מקובל שמקדש שלם נבנה על במת אבן עם מדרגות המובילות אליו. מאפיין ייחודי נוסף הוא שבדרך כלל אין לו קירות גבול משוכללים או שערים. הגרבגריהא תמיד ממוקם ישירות מתחת למגדל הגבוה ביותר. ישנן תת-חלוקות רבות של מקדשי נגארה בהתאם לצורת השיקארה.

אמאלאקה או קלאשה אשר מותקן על שיקארה הוא מאפיין נוסף של צורה זו של סגנון המקדש. המאפיין העיקרי של סגנון הנגארה הוא בניין מגדל השיקארה, שגרסתה בצורת כוורת נקראת דאולה או רקהה (rekha), וצורת הגמלון המבוססת על ריבוע נקראת באדרה (bhadra). המגדל בנוי על הקודש הפנימי, קודש הקודשים (גרבגריהא), המחובר במעבר קטן יותר (אנטראלה) לאולם המאמינים, או לקודש החיצוני היאגה מוהאן , עם אולם פתוח אחד או יותר עם עמודים (המנדאפה), השמור/ים לטקסים ציבוריים: אולם הריקודים הנאטה מנדיר או אולם המנחות הבוג מנדיר . דוגמה לחלוקה קלאסית זו היא מקדש קנדריה מהדבה מהמאה ה-11 בקהג'וראהו, המוקדש לפניו המזרחיים של שיווה.

מגדל השיקארה מסוג דאולה, המכסה את קודש הקודשים, מזכיר כוורת בצורותיו המעוקלות, צורות המפרצים, והוא מקבל את צורתו המגוונת עם וריאציות של שכבות מבניות שונות (פאגות). השיקארה נבנתה במקור על בסיס מרובע, אך עם הזמן השתנתה לבסיס מצולע מגוון בשל הזוויות והתוספות הרבות, כך שלאחר זמן מה היא נראית כמעט כמבוסס עיגול.

הבסיס עליו נבנה המקדש הוא הפיסטה (pista). האולמות (mandapa) המחוברים ישירות למקדש ניצבים על אותו בסיס, לפעמים צמודים כל כך לגרבגריהא עד שהמתחם נראה כמעט כמו בניין בודד. הגוש בפועל של קודש הקודשים מורכב מבאדה (bada), אך הבנייה של הבניינים הסמוכים נקראת גם באדה. הפיסטה והבאדה ביחד הם הבארה (Bāra (ಬಾರ):הכניסה לבית או לבניין). החלק הצדדי של מבנה העל, כלומר השיקארה, הוא הגנדי (gandi), המחולק למספר שכבות על ידי חלוקות אופקיות. שכבות אלו נקראות בומי (Bhūmi), דיסקים קטנים מחולקים אנכית. במפלס העליון האלמנט התומך הנקרא בֶּקִי (beki או becky) נושא את האמלה (amla). האמלה, או האמאלאקה, היא אלמנט דקורטיבי המשובץ ברצועות מעגליות ואנכיות המחקות את התפרחת של עץ ה-phyllanthus emblica (דומדמנית הודית - עץ אמאלאקה,או אמלה, מהסנסקריט (āmalakī), הוא עץ נשיר). המבנה המקומר דמוי כיפה נסגר על ידי הקאפורי (kapori), שעליו ניצב קנקן, הקלאסה (kalasa). הוא מכיל את המים המשמשים להקדשת המקדש. מים אלה נמשכים מהגנגס או מנהרות קדושים אחרים, ולעיתים עשויים להכיל גם אפר אנושי.

על פי כמה חוקרים, ניתן לייחס את התפתחותו של סוג המקדש הצפוני לבקתותיהם של ברהמיני היערות. ההיכל הוא מקום קורבן האש שמעליו הוקם גג של מוטות במבוק המחוברים יחד עם זר עגול, כאשר הפתח הנותר נסגר בקנקן. ניתן למצוא את האלמנטים הללו גם על השיקארה הבנויה מאבן, הזר הוא האמלה, או אמאלאקה, הקנקן הוא הקלאשה.

vaital-deula בבובנשוואר היא דוגמה טיפוסית לשיקארה עם בניית khakhara-deula

מקדש הלינגראג'ה בבובנשוואר במדינת אודישה

מקדש לקשמנה בקהג'וראהו

מקדש השמש בקונארק, הפיסטה מתחת לסיקארה שהתמוטטה, עם גלגלי ה"מרכבה" (ratha).

גם אדריכלות המקדשים של אודישה, שהייתה בשיא פריחתה מהמאה ה-7 עד המאה ה-13, היא ייחודית בין סגנונות הנגארה. למרות שמאפייניו האדריכליים קשורים בבירור לסגנון הצפוני או הנגארה, ישנם מאפיינים ספציפיים המבדילים אותו ממקדשים צפוניים אחרים.

הסוגים הבסיסיים של המקדשים באודישה נבדלים על סמך מבנה קודש הקודשים. אלו הם מקדשים מסוג Khakhara-, Rekha-deula, Pida-deula או Bhadra-deula, כאשר דאולה הוא אחד השמות הצפוניים למקדש ותחת הערך האנגלי ניתן למצוא את ההסברים עליהם.

בובנשוואר

רק בבובנשוואר שבמדינת אודישה נוצרו כ-7,000 מבנים סביב אגם בינדוסאגאר הקדוש בפחות מחמש מאות שנים, מתוכם רק כמה מאות שרדו כיום. השטח מייצג שלוש תקופות בנייה:

1. בניינים מהמאה ה-7 עד המאה ה-10:

• מקדש Parashurameshvara
• ומקדש Baitala Deula

2. בניינים מהמאה ה-10 עד המאה ה-12:

• מקדש Mukteshvara
• מקדש Brahmeswara
• מקדש Jagannatha Perumal
• מקדש לינגארג'ה (Lingaraja)

3. בניינים מהמאה ה-12 עד המאה ה-13:

• מקדש Rajarani
• מקדש Ananta Vasudeva

מקדש Parashurameshvara, הקטן למדי, ניצב על הקרקע ללא במה (פיסטה), המחובר אליו ישירות על ידי אדריכלות ה היאגה מוהאן (אנ') כמו בדוגמת ארמון ג'אגאמוהאן המעוטרת בשפע של רקדנים ומוזיקאים על קירותיו הצדדיים. העתקים קטנים של מקדשים אופייניים למקדשי אודישה (או בשם אחר אוריסה), שחוזרים על עצמם לעיתים קרובות בצידי הבניינים.

הייחודיות של מקדש מוקטשווארה מתבטאת בעובדה שתקרת הג'אגאמוהאן שלו מעוצבת כפרח לוטוס. לפניו מבנה קטן דמוי שער (טוראנה), שבמבט ראשון נראה כמו קמרון, אך למעשה אלמנט הסגירה שלו מורכב מאבנים מוערמות אופקית, ונשענות על העמודים בכל כובד משקלן ללא כל חומרי מליטה. גם ה-Vaital deula בסגנון קרקארה, המוקדש לאלוהויות טנטריות, והמקדש ל"גאורי" , הקרוי על שם אחת מדמויות אשתו של שיווה, נמצאים כאן.

מקדש לינגארג'ה (Lingaraja Temple) הטקסי, (מקדש הינדואי המוקדש לשיווה והוא אחד המקדשים העתיקים ביותר בבובנשוואר שנבנה במאות ה-11 וה-12) הוא דוגמה יוצאת דופן לאולמות הדו-תאיים, בעלי שלושה עמודים, המקדימים בציר את הקודש הקודשים הפנימי. בכיוון מזרח-מערב נמצאים אולם מנחות, אולם ריקודים, אולם המאמינים ולבסוף קודש הקודשים הפנימי. בניגוד למקדשים היסטוריים רבים, המקדש הענק הזה (הגדול בבובנשוואר) עדיין בשימוש פעיל היום ואינו פתוח למי שאינם הינדים. תיירים יכולים לצפות בו רק ממרפסת תצפית. מקדש לינגארג'ה הוא פסגת האדריכלות של מקדשי אודישה. מאה שנים לאחר מכן בדיוק, החלה באותו מקום בנייתו של מקדש ג'אגאנת בפורי. הוא הגבוה ביותר באודישה (מתנשא לגובה של כ-65 מ'), ולמרות שעיטורו צנוע בהשוואה למקדשים אחרים, יש לו משמעות דתית רבה בקרב ההינדואים בשל חג המרכבה או הכרכרה שמתקיים סביבו.

קהג'וראהו

בקהג'וראהו, מקום מושבה פעם של ממלכת שושלת צ'נדלה בנו בני משפחת שושלת מלוכה זו לפחות 25 מקדשים במשך יותר מ-200 שנה, עיטור המשטחים החיצוניים והפסלים משקפים נאמנה את העושר של חסות האמנות המפוארת, כמו גם את חיבתם של בני המלוכה כלפי טקסים מיסטיים, בעיקר טנטריים. מתוכם, מקדש לקשמנה משנת 950 לערך נותר במצב הטוב ביותר, כאשר הסידור הצירי אופייני למבנים שהוקמו מול השיקארות מסוג בומיג'ה . לפני שמגיעים לחדר המרכזי, מסתובבים המתפללים בקודש הקודשים הפנימי דרך מסדרון סגור. את האור מספקים פתחים קטנים בגובה העיניים בקיר הפנימי ומבטיחים בכך שתשומת לב המתפלל לא תוסח מהקדושה עצמה, על ידי הפסלים שבקיר החיצוני. בתקופת שושלת צ'נדלה נבנו באזור זה 85 מקדשים, רק במאות ה-12 וה-13. בקהג'וראהו בלבד התגלו כ-25 מקדשים, שהסך (האיחוד) שלהם הוא כיום חלק מהמורשת העולמית.

קונארק

מקדש השמש בקונארק

פסגת האדריכלות של אודישה היא מקדש השמש בקונארק, אשר נבנה בתקופת שלטונו של מלך גנגה המזרחי נאראסינגה (1238–1264) בקונארק שעל חוף הים. בזמן בנייתו, המקדש שנבנה כאן היה בעל השיקארה הגבוהה ביותר באודישה. מכלול הבניינים הזה המוקדש לסוריה (surya), השמש ואל השמש, ונמצא כיום ברובו בהריסות, מדמה את הצורה של מרכבה דמיונית, עם שנים עשר זוגות גלגלים בעלי דוגמה מציאותית שכל אחד ממנו הוא בקוטר של כשלושה מטרים עם סוסים שנרתמו לפני מתחם מקדש. העושר יוצא הדופן של הקישוטים שנותרו, בולט בעיקר בפיסטות. האלמנטים הלא פיגורטיביים של העיטורים מתארים העתקים קטנים של מקדשים, האלמנטים הפיגורטיביים מתארים פילים בסביבת יער, סצנות ציד, תהלוכות והקפות עם סוסים וגמלים, ציד חזירי בר, צבאים ואריות, וכן תחרויות וקרבות דו-קרב. את אחד הביטויים העשירים ביותר של פיסול אירוטי - ליד קהג'וראהו - אפשר למצוא כאן. אפשר לראות בנות בתנוחות חושניות ומפתות שמנגנות בכלי נגינה, מלטפות ציפורי מחמד, זוגות מאוהבים מתמזגים בחיבוק מיני. בין הדמויות המפוסלות ניתן לראות נסיכים, מורים עם תלמידיהם, סגפנים, ציידים, לוחמים וחיילים.

דראווידי (דרום הודי)

עיצוב מבני כללי של מקדשים דראווידים

בניית מקדשים בסגנון דרום הודי או דראווידי קשורה לתקופת שלטונה של שושלת פלאווה של קאנצ'יפוראם , שושלת צ'לוקייה של בדאמי ושושלת פנדיה של מאדוראי. קבוצת המונומנטים במהאבליפורם בטאמיל נאדו, מקדש לאד קאן (Ladh Kan) הידוע כיום כמקדש שיווה צ'לוקייה באיהולה ומקדש קסינתה בפטאדקל הם דוגמאות מצוינות לסגנון אדריכלי זה. בין השנים 600 לבין 850, החלה בניית המקדש בטאמיל נאדו מתחת לפאלוואות (ראתות מגולפות באבן שעוצבו בדגם של מרכבות אלוהיות בממלאפורם, ומקדש קאילסה במערות אלורה ומקדשי ואיקונדה פרומאל במחוז קאנצ'יפורם . בין השנים 850–900, שושלת צ'ולה בנתה מקדשים בבריהאדיסוואראר ובסרירנגאם שבטאמיל נאדו. בין השנים 1336 לבין 1565, בתקופת שלטונה של אימפריית ויג'איאנגר, נבנו מקדשי פמפוואטי (Temple of Pampapathi) וסרי ויטאלה בהאמפי, במדינת קרנאטקה. משנת 1600 עד 1700, הרחיבו שליטי שושלת מאדוראי נייאק את מתחם המקדשים הקיים של מינאקשי אמאן .

בדרום, באזורים הדראווידים, פותח סגנון אזורי מובהק, המתאפיין בגגות מוגבהים, גפות עגולות, עמודים משתלבים לאורך הקירות, אולמות מרובי עמודים, בנייה קונצנטרית ושערי כניסה מסיביים. ניתן לייחס צורה זו גם למקדשים החצובים בסלע של תחילת המאה ה-7, שבהן אולמות עמודים כבר הובילו אל קודש הקודשים הפנימי החצוב עמוק בסלע.

המקדשים המוקדמים בסגנון הדראווידי, שאינם קשורים במערות בקבוצת המונומנטים במהאבליפורם, יכולים למעשה להיחשב כדגמים של פתרונות אדריכליים בקנה מידה גדול מאוחר יותר. שם נבנו, מה שמכונה מקדשי ראתה, שנחצבו בגרניט המונוליטי של החוף בדגם של המרכבות/כרכרות הגלגלים הנושאות את תמונות האלים במהלך החגים. כל אחד מהם מציג מאפיינים שונים וניתן לזהות את מאפייני האדריכלות המקומית גם בצורתם של המקדשים. הפתרונות של מקדשים מסוימים נגזרים מן הסתם ממבנה הגג המקומר של אולמות צ'איטיה - שניתן לראות, למשל, במקדשי המערות הבודהיסטיות של אג'אנטה - בעוד שאחרים דומים למקדשי עץ פשוטים. הם זהים בכך שהם מבוססים על תפיסת עיצוב ריכוזית. כל המבנים ממוקמים על בסיס מוגבה, העיטורים עושים שימוש רב במשטחי העמודים או בבליטות בקיר, ובחלוקות הקיר.

למקדשים הדרומיים, הדראווידיים, יש מראה כמעט פרקטלי. אלמנטי הבניה המוצגים באיור חוזרים על עצמם בכמה רמות, כאילו מכפילים את תכונות הצורה המקוריות, ובכך מצביעים על האחדות המיסטית והקשר של הפרט הקטן ביותר ושל המקדש כולה. הכנת המשטח כה מכרעת שהיא יותר מהשלמה או עיטור גרידא של הצורות האדריכליות, שכן היחידות הבסיסיות הקטנות יוצרות אלמנטים מבניים גדולים יותר ויותר.

המבנה הכללי שלהם

מבנה של וימאנה דראווידית

ניתן לחלק את רמות הגובה האנכיות של מקדשים בסגנון דראווידי לשש יחידות מוגדרות היטב.

• הרמה הנמוכה ביותר היא האדהישטאנה בשדרה התחתית או המרתף, הבסיס או התמיכה (Adhiṣṭhāna - זו מילה בסנסקריט והיא השם לחניכות או לברכות בבודהיזם וג'ריאנה. למונח משמעויות שונות, כולל הבסיס המוגבה עליו ניצב מקדש). ישנם יותר מ-150 סוגי אלמנט מבני זה. רמה זו קובעת גם את צורת מקדש. יסוד זה ללא טרסה מכונה upa-pitha או upana (בסיס) בוואסטו שאסטרה .
• מעל מפלס המרתף, בגובה הקירות, באופן טכני מגיע מפלס קבוצות העמודים (stambha-varga). העמודים החסונים החלקים והחזקים הוטמנו בקירות (קודג'ה-kudja) ולרוב אינם נראים לעין, למעט הכותרות שאינן מגולפות בקפידה. מפלס העמודים יחד עם הקיר הוא הפאדה (pada).
• אחרי מפלס זה מופיע מבנה דמוי גג, מה שנקרא כרכוב כתר (prastara-varga), (פרסטארה היא הרחבה, חלק עליון שטוח היא מעין אנטבלטורה בארכיטקטורת המקדשים ההינדית) עשוי בדרך כלל מלוחות אבן שטוחים. החלק שמעל מבנה הקיר נקרא פראסטארה (prastara) ויש בו נישות מעוטרות המדגימות למעשה מקדשים מיניאטוריים.
• היחידה הרביעית של המקדש היא הגריבה (griva) או הקאנטה (khanta-צוואר), השבר הקטן מעל הפראסטארה דמוי הגג, המשרת את המטרה של תמיכה ישירה באלמנט העליון של המקדש, הכיפה, או כפי שהיא מכונה גם נאגארי בפתרונות אדריכליים, כלומר השיקארה. צורת ה"צוואר" צריכה להתאים לצורת השיקארה, בין אם היא מרובעת, מתומנת, עגולה או אפסיס.
• הכיפה או השיקארה (הכתר) מגדירים את הרמה החמישית, אשר לא רק משמשת להגנת המקדש, אלא גם בעלת משמעות קדושה: היא מכריזה על החסד, ההוד וההדר שמייצג המקדש. השיקארה מעוטרת בשפע ולעיתים מכוסה בצלחת נחושת מוזהבת. לפעמים יש תצורות דמויות אף (נאסיקה-nasika) בכל ארבעת צידי הכיפה.
• מעל הכיפה נמצא אלמנט הסגירה (stupi) כיחידה השישית. זה מעוצב לפי צורתם של כדי המים הקדושים (kalasa). מתחת לזה יכול להיות צמח הודי הדומה לדומדמנית, הצורה מציגה את התפרחת של האמלה (phyllanthus emblica), שגם קיבל את שמו מהצמח.

הצוואר, הכיפה והפסגה הם ביחד נקראים וימאנה , מונח המיושם בדרך כלל על כל המבנה שמעל המקדש, לפעמים כולל את המקדש עצמו.

תמונות האלים נמצאות בכל צידי המקדש, כפי שקובעת האגאמה (agama) שלפיה נבנה המקדש. נכון לעכשיו, ישנם יותר מ-1,500 סוגים של מקדשים מסוג זה.

התפיסה ההינדואית המסורתית המחמירה הייתה דומיננטית במיוחד בקצה הדרומי של הודו, לשם מעולם לא חדרה השפעת האסלאם ובנוסף לשיטת הקאסטות הקפדנית, המרחב המגודר המקיף את המקדשים נעשה מרווח יותר ויותר במהלך מאות השנים. הסביבה הקדושה הראשונית, בקנה מידה קטן, הפכה אט אט מתאימה למתן מענה לצרכים המוגברים, שהיה חשוב במיוחד מנקודת המבט של קיום פסטיבלים וחגיגות. המנדאפות הצפוניות, הקטנות בגודלן עם בנייני חזית העמודים, שהתכווצו לכניסות בסגנון נגארי, התרחבו כעת לאולמות ענק, שמכונים "אלף עמודים". מכיוון שהמרחב המיועד למאמינים הורחב כל הזמן, נוצרו בהדרגה ערי מקדש מונומנטליות הפרוסות על כמה עשרות דונמים עם מינהל ציבורי משלהן, עם כוחות אכיפת חוק, עם בעלי מלאכה ואחזקות קרקע משלהן.

הגופוראם

גופוראם במאדוראי

מאפיין בולט של מתחמי מקדשים מסוג דרומי הוא מבנה המגדל הענק והמרובע (גופוראם, "שער הפרה"), המוגבה מעל קודש הקודשים הפנימי, אך באופן כללי יותר מעל הכניסה למתחם המקדש. יחד עם הגופוראם, קודש הקודשים הוא לעיתים קרובות הווימאנה עצמה, כלומר המקדש הראשי בפועל.

הגופוראם (הכניסה) גבוה לעיתים בהרבה מהמגדל שנבנה מעל המקדש בפועל, ולא נדיר שהמבנה מגיע לגובה של 40–60 מטר ומשקלו כמאה טון. בחלק העליון של הגופוראם יש בדרך כלל אלמנט סגירה גלילי, שבמקדשים רבים מגולף מגוש גרניט בודד. מוכר מאוד הגופוראם של מקדש מינאקשי (Meenakshi Temple, Madurai) במאדוראי, שבמדינת טמיל נאדו, שבו המבנים בצורות מדורגות מעוטרים במאות פסלים והעתקי קודש קודשים קטנים.

מאדוראי

הליבה של מתחם מקדש מינאקשי במאדוראי שמוקדש לפרוואטי הוא המקדש המרכזי, שכבר גודר בתחילה על מנת לאותת להמונים שרק הנבחרים, הקסטות הגבוהות יותר, יכולים להיכנס לשם. המקדש צויד בשער מעוטר להפליא, שמסב את תשומת הלב למקדש כבר ממרחקים. ככל שגדלו הצרכים, נבנו מקומות קדושים נוספים מחוץ לשער ולאחר מכן גודרו גם אלה, כולל חצר הקודש הבנוי הראשון, וכן הלאה, עד שנוצר מבנה מרחבי המורכב מריבועים קונצנטריים, שכניסותיו היו ענקיות לרוב עם גופוראמי מדרגות בגובה 40–50 מטר. המתחם רכש את צורתו הסופית במאה ה-17, כאשר למקדש הזה היו כבר כ-14 כניסות (גופוראמים). הכניסות מעוטרות היום ביותר מ-33,000 פסלים ומקבלות קרוב למיליון מבקרים במהלך פסטיבל צ'יטיראי השנתי שמכונה גם פסטיבל Meenakshi Thirukalyana.

מתחם המקדש במאדוראי. לצד הגופוראמים (במות השער) הענקיים מתגמד מבנה ההיכל (הנראה באמצע החצרות, עם גג מוזהב).

טאנג'אבור

מקדש בריהאדיסוואראר בטאנג'אבור

את הרעיון של הגדלת המגדל מעל המקדש ניתן לראות גם במקדש בריהאדיסוואראר מהמאה ה-11 בטאנג'אבור . המקדש נבנה במהלך שלטונה של שושלת צ'ולה, למקדש הייתה השפעה רבה על האדריכלות של צ'ולה לא רק של דרום הודו, אלא גם של סרי לנקה ואף מחוץ להודו. כאן הצליחו הבנאים להעלות את המגדל מעל הגרבגריהא, מה שהפך אותו לגבוה פי שלושה מכל מבנה מקדש שנבנה לפני או באותה תקופה. הבסיס הוא ריבוע ניכר, באורך צלעות של כ-82 מטר, אך ישנו גם חלל מסלול תהלוכות סביב קודש הקודשים המרכזי המכיל בליטות קטנות יותר ובכך מקל על המסה המוצקה של המבנה. חצאי עמודים עולים וגומחות קטנות הוצבו מעל הבסיס בגובה של שתי קומות, בעוד מפלס עליית הגג נבנה קטן יותר, ואז משם מתנשא הגג בצורת פירמידה. האבן התחתונה היא שיקארה דראווידית מגולפת מתוך מונוליט. משקלו מוערך ביותר מ-8 טון, ויוצר גימור דמוי כיפה. בחזית קודש הקודשים ניצב כרגיל אולם סימטרי צירי עם מרפסת ושני עמודים. בין המקדש לשער הכניסה הגדול יש מקדש קטן בעל עמודים לכבוד השור הקדוש, הנאנדי (בסנסקריט: नन्दि), הידוע גם בשם Nandikeshwara או Nandideva, והוא השור המקודש של שיווה. החומה המקיפה אותו מורכבת משורה כפולה של עמודים. בפינת החצר, כמו במקדשים קטנים יותר מפנים את תשומת הלב אל קודש הקודשים המרכזי. במהלך בנייתן של מקדשים מאוחרים יותר, במקום הכיפה המדומה המוצקה, הוצבו כיפות אחרות קטנות יותר עם עמודים על פסגות קודש הקודשים.

סרירנגם

גופורמות במקדש בסרירנגם

מקדש רנגאנאטסוואמי בסרירנגם (טאמיל נאדו) המוקדש לווישנו נבנה גם הוא תוך התחשבות בצרכי ההמונים. המבנה הכללי של מתחם המקדשים העצום בסרירנגם, על מבני השער הענקיים שלו (גופוראמים) והחצרות הקונצנטריות המקוננות, הפך לימים מודל למרכזי הדת והמקדשים הדרומיים, הדראווידיים, גם במקום, בו המבנה המרחבי מקיף את המקדש עצמו, והמקום אינו מתאים לאירוח המונים גדולים.

בסרירנגם החלה הבנייה בסביבות שנת 1000 באזור המוקף על ידי שני הענפים של הנהר הקדוש הקאוורי , אף על פי שבאותה תקופה הושלמו רק גרבגריהא צנועה ואולם העמודים הקשור אליה וחצר מוקפת חומה. מכיוון שהפופולריות של המקום המשיכה לגדול במהלך 500 השנים הבאות, היה צורך להרחיב את המתחם ולכן נבנו הקירות המקיפים את הבניינים, שופץ והותאם הציר צפון-דרום, אך נותרו ההמשכיות האדריכלית והאחדות הצורנית. בחצרות החדשות הוקמו מקדשים נוספים ואולמות רבי עמודים, בריכות למטרת רחצה פולחנית, לאחר מכן הוקמו אורוות הפילים של המקדש וגם המבנה לצוות התפעול של הטקסים. כן נבנו מקומות קדושים לצד העמודים המלאים בקירות. עד להשלמת הקמת ההרחבה הרביעית, קירות המקדש הקיפו ממש עיר קטנה, והשטח הסגור היה בגודל של כמעט קילומטר ריבוע אחד. המתחם תופס כעת שטח של כ-1560 דונם (1.56 קילומטר ריבוע). במהלך ההרחבה, המקדש המקורי והצנוע למדי קיבל מבנה גדול יותר, אך זה עדיין התגמד מול השערים הענקיים עם הקמרונות (גופוראמים) שמוצבים על ציר המתקן. שלושה גופוראמים נבנו בקיר החיצוני ביותר בנקודת האמצע של הצדדים, כך שהם תואמים את הכיוון שנקבע בטקסטים התאולוגיים. המשטח החיצוני של השערים עולה מעט פנימה במדרגות, ואחריו העיטורים המגולפים המורכבים של החלק העליון של המעבר. הגופוראם האחרון נבנה בשנות ה-80 ומשקלו מוערך ב-25,000 טון.

סרירנגם ממחישה את המאפיינים העיקריים של הסגנון האדריכלי ההינדי הדראווידי בו-זמנית. החזרה המשמעותית הן ביישום של ביטויים חיצוניים ואלמנטים קצביים, והן בהתפתחותו בת אלף השנים משקפת את הנטייה שבה מנסים מתכננים ליצור קומפוזיציות גדולות המבוססות על דגמים קטנים יותר.

וסארה, או דקאני

מקדש קשווה ב-Somanathapura במדינת קרנאטקה

גילוף שיש דקורטיבי על החזית החיצונית של מקדש ג'אין בהר אבו (Mount Abu)

וֶסארה היא צורה היברידית (מעורבת) של אדריכלות המקדשים הינדואית, עם תוכנית דרום הודית וצורות הכוללות פרטים צפון הודיים והיא מגמת ביניים בין סגנונות הדראווידים והנגארה של אדריכלות המקדשים. לעיתים קרובות נחשבת לתערובת של השניים. הסגנון אינו מבוסס על הצורה הגאומטרית המרובעת, היורדת בחלוקות קטנות יותר ויותר, אלא לרוב על כוכב או צורה דמוית כותרת פרח (yantra - שהוא דיאגרמה גאומטרית, בעיקר מהמסורות הטנטריות של הדתות ההודיות). השיקארה המתנשאת מעל קודש הקודשים שנוצרת בדרך זו עוקבת אחר קווי המתאר של היסוד, עם שטח רצפה שהולך ופוחת בהדרגה, ואז יוצרת צורה חרוטית תלולה, ועליה אמלה רבת-חלוקה. רבים מחשיבים את האדריכלות ההינדית של הוסארה לא כסגנון מובחן, אלא כשילוב אקלקטי של אדריכלות צפונית ודרומית עם השפעה בודהיסטית מסוימת.

במקביל לשלטונה של שושלת צ'ולה (1300-1100), בני אימפריית הויסלה , ששלטו באזורי הקאנדה של הודו, בנו מקדשים מעוטרים בסגנון צ'אלוקיה במקומות רבים במדינת קרנאטקה. עיצוב הווימאנות, כלומר קודש הקודשים הדרומי, מאופיין במספר רב של פסלים המוצבים על הקירות החיצוניים, עם אלמנטים של עמודים מעוצבים בקפידה ששקועים בקיר. בין המקדשים שהוקמו בדרום קרנאטקה, המפורסמים ביותר נמצאים בבלור , הלבידו וסומנתפורה .

אין זה נדיר שהסגנונות הצפוניים והדרומיים יופיעו על כן אחד, ביחידה אחת, עם שיקארה בסגנון נגארה, בסגנון בומיג'ה, מנדאפה דראווידית ומקדש צ'טרי עם עמודים, לדוגמה: מקדש גונדשוואר בסינאר . במקרה של כמה מתחמים, כמו מקדש קשווה ב-Somanathapura במדינת קרנאטקה המוקדשת לקרישנה, שנבנתה במאה ה-13 תחת בני הויסלה, סגנון הווסארה מהווה יחידה כל כך נפרדת שהיסטוריונים של האמנות כבר מדברים על סגנון ההויסלה. העיטור של המקדש בסגנון נגארה, אך דראווידי בהשפעתו ההמונית, מפורט ושופע במיוחד.

טבלת השוואה בין הסגנונות

מבין הסגנונות השונים של אדריכלות המקדשים ההינדית, אדריכלות הנגארה של צפון הודו והאדריכלות הדרווידית של דרום הודו הן הנפוצות ביותר. יש גם סגנונות אחרים. לדוגמה: האקלים הגשום וחומרי הבנייה הזמינים בבנגל, קרלה, ג'אווה ובאלי באינדונזיה השפיעו על התפתחות הסגנונות והמבנים באזורים אלה. באתרים אחרים כמו אלורה ופטאדקל, למקדשים סמוכים עשויים להיות מאפיינים השואבים ממסורות שונות, כמו גם מאפיינים בסגנון משותף מקומי לאזור ולתקופה. בספרות העידן המודרני, סגנונות רבים נקראו על שם השושלות המלכותיות שבשטחיהן נבנו. אדריכלות וסארה מופיעה אמנם בטבלה, אך לא ניתן להגדיר את מאפייניה, כי הם שונים ממקדש למקדש.

מאפיין	אדריכלות נגארה	אדריכלות וסארה	אדריכלות דראווידית	הערת שוליים
צריח המקדש הראשי (מגדל)	שיקארה מעל קודש הקודשים		וימאנה שעשויה להיות רב-קומתית, שהחלק העליון שלה נקרא שיקארה
צריח מנדאפה (מגדל)	יש		אין
עקמומיות הצריח	עקום ממורכז מעל קודש הקודשים, יכולה להיות גם פירמידה בעלת קצוות ישרים		פירמידה ישרת קצוות, לפעמים מפותלת וממורכזת מעל קודש הקודשים
קודש הקודשים	חד או רב קומתי		בדרך כלל חד קומתי (אך וימאנה עשויה להיות מרובת קומות)
תוכנית בסיס	תוכניות מנדאפה, קודש הקודשים ומגדל הם בעיקר מרובעים אבל יש גם אחרים		זהה
גופוראם	אין תכונה בולטת		אופייני למסגנון, אך לא חיוני; לאחר המאה ה-10 לעיתים קרובות נבנה גבוה יותר מהווימאנה. עשויים להיות כמה גופוראמים מכל עברי המתחם, המשמשים ציוני דרך לעולי רגל
מאפיינים נוספים	בריכות קדושות, מנדאפות רבות עם עמודים בשטחי המקדש (המשמשים לטקסי תהלוכה, טקסי מעבר, טקסי מקדש), קירות פראקארה הפכו נפוצים לאחר המאה ה-14, כניסות בודדות או מרובות למקדש		בריכות קדושות, פחות מנדאפות עמודים בשטחי המקדש, קירות פראקארה נדירים, כניסות בודדות או מרובות למקדש
תתי סגנון עיקריים	Latina, Phamsana, Sekhari, Valabhi		Tamil, Karnata, Andhra, Kerala
אזור גאוגרפי	בחלק הצפוני, המערבי והמרכזי של תת-היבשת ההודית		בחלקים דרומיים של תת-היבשת ההודית, דרום מזרח אסיה
כרונולוגיה של אנדרטאות ששרדו בסיתות אבן	תקופת אימפריית קושאן המאחרת וממלכת גופטה המוקדמת		תקופת ממלכת גופטה המאוחרת; הפיסגה במאות ה-10-6

ההשפעה על האדריכלות הג'יינית

לאדריכלות המקדשים ההינדית בהודו, הייתה השפעה ניכרת על האדריכלות הדתית של הג'ייניזם במהלך הגל הגדול של בניית המקדשים מאז ימי הביניים והותירה על כנה את האדריכלות של הבודהיזם, שהייתה לו תרבות בנייה משלה והסתלקה בהדרגה אל הרקע. בראג'סטאן, באתר העלייה לרגל העתיק לג'ייניזם, של הר אבו במאות ה-11–13, תוכנית הקומה של מתחם המקדשים שנבנה אז, עוקבת אחר מסורות הינדיות, אך בניגוד למקדשים הינדיים, הפנים שלו מכיל שפע אלמנטים דקורטיביים. שם ניתן למצוא גם את אולם הריקודים הנאטה מנדיר , אחר כך שני פרוזדורים עם עמודים, ולבסוף את קודש הקודשים הקטן. חומרי הבנייה שלו שונים מאלה של מקדשים הינדיים והם נבנו אך ורק משיש לבן, שהובא למקום ממרחק של כאלף קילומטרים. שלושה מקדשים הושלמו על ראש הגבעה, אשר קודשו בהתאמה למקדש וימלה אסאהי (Tejpal Temple Mount Abu) ומקדש אדינאתה . התיאורים של טירטנקארה - בג'ייניזם הוא מושיע ומורה רוחני של הדהרמה (הדרך הישר). כלומר אלה פסלים של "מכששיות" שהוצבו בהם ומעידים על כך שמדובר במקדש ג'ייני. עושר הצורה השופע של הקישוט המלוטש העדין ביותר, הכמעט שקוף, אינו משבש את המבנה האחיד, חוש הפרופורציה של האדריכלים והסתתים הגביל במקדש את הקישוט של בעלי המקצוע השונים לפי הבנתם.

אדריכלות הינדית של ימי הביניים מחוץ להודו

אנגקור ואט בקמבודיה

הינדואיזם הוא באופן מסורתי דת שאינה מגיירת, כלומר אינה מיסיונרית, אם כי מגמות הבקטיות כשמשמעות הבאקטי היא התמסרות, התמסרות מתרפסת לאלוהות, אהבה ללא תנאי. המגמות המודרניות שהתפתחו ממנה, כמו ארגוני התנועה הבין-לאומית למען תודעת קרישנה, כבר יכולות להיחשב כמגיירות במפורש. לכן אין זה מפתיע שבימי הביניים הברהמניזם הוודי, או ההינדואיזם, כבש כמעט רק את תת-היבשת ההודית ואת האזורים הסובבים אותה, שם שליטים בעלי קשרי מסחר נרחבים הרחיבו את השפעתם. גלי בניית מקדשים במאה ה-8–12 התפשטו מעבר לסרי לנקה לדרום מזרח אסיה, אינדונזיה, ג'אווה, שם נבנה במאה ה-9 מקדש פראמבאנאן המוקדש לטרימורטי, ואל באלי וצפון סומטרה, שם ההינדים שהתיישבו הפיצו לא רק את האוריינות, אלא גם שילבו מאפיינים מקומיים בתרבותם ויצרו יצירות עצמאיות.

קשרי המסחר של שושלת צ'ולה בדרום הודו היו בעלי חשיבות יוצאת דופן, ובכך ייצאו את המרכיבים הבסיסיים של התרבות ההינדית והאדריכלות הוודית לאזורים רחוקים למדי מהודו. כך, למשל, לקמבודיה, לאימפריה החמרית המוקדמת, שם יצרו ההינדים מרכז דתי ייחודי באזור אנגקור ואט. מתחם הבניינים, שהחליף בעלים ודתות מספר פעמים, הוא כיום חלק מהמורשת העולמית. ממלכת החמר, שהתפתחה לאימפריה עשירה הודות לפעילותה החקלאית המתקדמת, ביצעה בנייה בקנה מידה גדול במישורי נהרות המקונג והטונלה סאפ . רוב המקדשים שנבנו שם נבנו על בסיס תקנות הינדיות וטקסטים עתיקים, ותוספותיהם שיקפו את טעמם של הסתתים והאדריכלים של אנשי החמר. השיקארות האופייניות שהתרוממו מעל קודש הקודשים השונים, שוברות את השמים ומעוררות הרים (הר מרו), נשתמרו גם במבנים מאוחרים יותר, אם כי חלקיהם הפנימיים שונו בתקופה הבודהיסטית ועיטוריהם הוסרו במקומות רבים.

אדריכלות מקדשים עכשווית

BAPS Shri Swaminarayan Mandir באטלנטה

עד היום, אדריכלות המקדשים ההינדית הולכת בדרך שנקבעה על ידי הטקסטים העתיקים (Silpa shastra, Vastu shastra וה-Agamas). עם השלמת הגלובליזציה, נבנים מקדשים גדולים ומעוטרים בשפע במקומות רבים בעולם, במיוחד במרכזי קהילות הינדיות גדולות יותר, באחד מהסגנונות המצויים בתת-היבשת ההודית, לעיתים רחוקות עם תערובת של סגנונות אלו. מקדשים הינדים רבים באמריקה הצפונית ובאירופה זכו לבולטות ולהכרה לא רק בקרב מאמינים הינדים אלא גם בקרב אדריכלים. מקדש שיווה-וישנו בליברמור, ליד סן פרנסיסקו, הוא מרכז תיירות מרכזי עם אירועי תרבות ודת שונים.

על אף שההקפדה על התקנות החמורות של הבנייה מובטחת על ידי ברהמינים בעלי ידע בכל רחבי העולם, ניתן למצוא את התפתחות האדריכלות גם באדריכלות המקדשים. טכניקות וחומרי בנייה מודרניים ניתן למצוא במקדשים החדשים. דוגמה מצוינת היא BAPS Shri Swaminarayan Mandir & Complex בברטלט , ליד שיקגו, שמושך אליו עשרות אלפי מבקרים מדי שנה. ארגון BAPS בנה יותר משישים מקדשים בצפון אמריקה וכמה באירופה. BAPS Shri Swaminarayan Mandir בלונדון, למשל, הוכר על ידי ספר השיאים של גינס כמקדש ההינדי המסורתי הגדול ביותר מחוץ להודו.

בעשור הראשון של המאה ה-21, אדריכל המקדש המסורתי הידוע ביותר היה V. Ganapati Sthapati שבסיסו בצ'נאי, שהוא גם השילפ גורו החי היחיד (אז). שילפ גורו הוא פרס המוענק על ידי ממשלת הודו מדי שנה לאומנים המאסטרים בחידוש סגנונות ועיצובים שונים של האומנות המסורתית, כדי להמשיך עם הרמה הגבוהה ביותר של אופי אסתטי, איכות ומיומנות במלאכת היד ההודית המסורתית. השילפ גורו נותן הרצאות על מקדשים ובנייתם באוניברסיטאות הודיות ואמריקאיות. האדריכלות ההודית המסורתית חוותה בימים אלה את ימי הזוהר שלה, עם חברות תכנון רבות שעוסקות בתכנון ועיצוב מבנים שהמבנה שלהם נטוע במסורות עתיקות.

הגנת המבנים

רוב המקדשים העתיקים בעלי חשיבות ארכאולוגית בהודו נשלטים על ידי הסקר הארכאולוגי של הודו. המקדשים מנוהלים להלכה על ידי ממשל עצמי עצמאי שהאחראי לכלכלה, לניהול ולאירועים של המקדשים. את האמצעים הכספיים הדרושות לתפעול הוא מגייס מתרומות ומההכנסות של אחוזותיו, אך מעטים המקדשים שמסוגלים לעשות זאת, נדרש עוד ועוד מאמץ לגייס את האמצעים הכספיים הבסיסיים, ולכן מצב המקדשים בהודו הולך ומתדרדר.

חלק נפרד בתוך הסקר הארכאולוגי של הודו, הוא פרויקט סקר המקדשים הארכיטקטוני - Architectural Temple Survey Project (N.R.), Bhopal - שנוסד ב-1955 ועוסק בשימור ושיקום של מקדשים, עוקב אחריהם ברחבי הודו ומסייע כלכלית לקהילות לשמר מבנים שכבר נמצאים בהריסות.

מאז הכרזת העצמאות (1947), האוטונומיה של עדות דתיות הינדיות בודדות לנהל את ענייני המקדשים שלהן הצטמצמה מאוד. הממשלות של המדינות השונות הגדילו את השפעתן ושליטתן על המקדשים ההינדיים במספר מדינות מרכזיות בהודו, בעיקר בדרום. חלק מהרשויות, בעיקר בדרום הודו כאמור, מדווחות על שימוש פסול ומעילות בכספים שהיו מיועדים לשימור המקדשים (חלק ניכר מהם מגיע מתרומות זרות מחוץ להודו). חוקים שונים נחקקו במהלך עשרות השנים להסדרת ניהול המקדשים, חלקם הגיעו לבחינת ולביקורת של בית המשפט העליון בהודו בדרגות שונות של הצלחה לגבי התוצאה, כך שפוליטיקאים מהמפלגות המובילות שולטים כעת בכל ההיבטים של ניהול ותפעול המקדשים.

גלריית תמונות

חלק מהמבנים המוזכרים בערך:

• 
  המקדש בבירגאון הבנוי מאבני בריק. אחד המקשים ההינדיים הראשונים בהודו (המאה החמישית)
• 
  במדג'ה פראדס גוואליור-טלי קא מנדיר (מקדש בית הבד)
• 
  מקדשי ראתה במהאבליפורם עם עיטורים עשירים (מקדשי המרכבה או הכרכרה)
• 
  בסגנון בומידג'ה בסינאר: Shri Gondeshwar Temple
• 
  הגופוראם של מקדש סרירנגם בטמיל נאדו
• 
  האסכדרה של מקדש רנגנאתה בסרירנגם עם חדק הפיל המברך
• 
  מקדש השמש במודרה עם בריכת המרחץ הטקסי

מילון מונחים

עשרות המונחים המוזכרים בערך קשים מאוד לתרגום. הם גם נקראים אחרת באזורי הודו השונים, בסגנונות האדריכלות השונים ובשפות השונות המדוברות בתת-היבשת. לפעמים לאותו מונח יש שנים-שלושה-ארבעה ויותר שמות ופירושים שונים. לעיתים קרובות לאותו שם (שמהווה את המונח) יש עשרות פירושים שונים בשפות השונות כלומר בשפות הרשמיות בהודו ובעשרות השפות האזוריות הנוספות המדוברות לפעמים על יד עשרות מיליוני אנשים כל שפה (כמו הסנסקריט שהוא הבסיס לכתבים הקדושים (לא שפה מדוברת), ההינדי, הטמילית ועוד). גם בתוך הטקסטים ההינדיים על אדריכלות המקדש יש מינוח נרחב. לרוב המונחים יש כאמור כמה שמות שונים בשפות ההודיות השונות המשמשות באזורים שונים של הודו, כמו גם בשמות הסנסקריט ששימשו בטקסטים עתיקים.

כמה מהמונחים הנפוצים יותר מוצגים להלן, בעיקר בצורות הסנסקריט/הינדי שלהם

מונח	הסבר	מילים נרדפות או דומות	טקסט הינדי להמחשה mention / כללי עיצוב	הערות שוליים	תמונה
אדיסתנה-Adhisthana	מסד, בסיס בדרך כלל עם פיתוחים בצד, שעליו עומד בניין מקדש או עמוד	Athavaksham, Pista, Pitha	Manasara XIV, Kamikagama 35, Suprabhedagama 31
אמאלאקה-Amalaka	עיטור כתר על החלק העליון של השיקארה, צורת פרי אמאלוק ההודי שנראה כמו גלגל משונן. האמאלאקה תומכת בקאלאסה.		Mayamata silpasastra
אנטאראלה-Antarala	מילולית: חלל פנימי של כל בניין; במקדשים, זהו חלל הביניים (פרוזדור, חדר קדמי) בין קודש הקודשים להין החלל שבו מתאספים עולי רגל	Sukhanasi	Manasara XV, XXIII; Kamikagama XXXV
ארדאמנדאפה-Ardhamandapa	חצי אולם בכל כניסה, בדרך כלל אזור הקבלה שמתחבר למנדאפה		Manasara XIV, Kamikagama 35, Suprabhedagama 31
איאטנה-Ayatana	אולם כינוס, מתחם בתוך מתחם מקדש או מנזר		Agni Purana XLIII, Matsya Purana CCLXX, Chandogya Upanishad 6.8.2
באדרה-Bhadra	היטל או השלכה מיושרת לרוב לאחד הכיוונים הקרדינליים; בדרך כלל של חלק מרכזי של קירות; קישוט או מרפסת מוקרנת לעולי רגל; יכול להיות גם הקרנה של קומות מגדל		Manasara XXX-XXXIV
גאנה-Gana	גמד או שדון מיתיים בדרך כלל עם בטן בולטת ועם הבעה הומוריסטית
גרבגריהא-Garbhagriha	בית הרחם, קודש הקודשים, ; זהו מוקד המקדש והדרשאנה, המרחב הרוחני שההינדים מקיפים אותו בסיבוב בכיוון השעון. כאן ממוקמת התמונה הראשית המורטי . בדרך כלל החלל פשוט מאוד, ללא הסחות דעת מהמורטי, העשיר בסמליות. למקדש גדול עשויים להיות אזורים רבים כאלה ובכל אחד מהם גרבגריהא.	Garbha-griya, Garbha-geha, Sibika, Garbha, Mula-sthana	Brihat Samhita LXI
גאווקשה-Gavaksha	אחד ממוטיבי הקשת; הוא בצורת פרסה, נמצא עם חלונות או לקישוט צריחים, עמודים ואלמנטים אחרים	Gavaksa, kudu
גופוראם-Gopuram	שער בכניסה או כזה המחבר בין שני חללים קדושים של המקדש; הופך לגדול מאוד במקדשים בדרום הודו, ועשויים להיות בהם כמה; יש לו שורשים במנזרים הודיים עתיקים ובמילה הוודית גומטיפור;	Gopura, Dvara attalaka	Agni Purana XLII, Manasara XI, XXXIII verses 1–601, LVIII
הארה-Hara	קישוט צוואר כגון שרשרת
ג'אלה-Jala	סבכה, סורג אבן, רשת, נראתה לראשונה במקדשים מהמאה ה-6	Jali, Indra koshtha
ג'אגאטי-Jagati	כל בסיס או מעמד יצוק עבור המקדש או פסל שבולט החוצה, חלק מהפלטפורמה שיוצרת מרפסת על מנת לעמוד עליה או להסתובב עליה, תוך קריאת התבליטים והאפריזים	Jagata, Pithika, Jagati-pitha, Kati, Vasudha	Samarangana-sutradhara LXVIII, Agni Purana XLII, Suprabhedagama 31.19
קלאשה-Kalasha	אלמנט הפיסגה של מקדש, בנוי כאגרטל, כיפה או קנקן	Kalasam, Stupi, Kumuda	Agni Purana CIV, Kamikagama 55
קונדה-Kunda	מיכל (מאגר מים) של המקדש, מדרגות, בריכה בדרך כלל עם גרם מדרגות, שירות ציבורי לטבילה; מחובר לעיתים קרובות לנהר או נחל הרים סמוך	Pushkarani, Sara, Sagar, Tadaga, Udapana, Var, Vapi	Garuda Purana XLVI, Mahanirvana tantra XIII
לאטה-Lata	ליאנה, צמח בסגנון קריפר, גפן, סוגים של עבודת גלילה; הנמצא גם בשיקארה
מקארה	יצור ימי מיתי עם דג-תנין כפנים, חדק או חוטם, רגליים לפעמים עם ציפורני אריה וזנב; ואהאנה של ורונה		Suprabhedagama 31.68-72
מנדאפה-Mandapa	אולם עמודים או ביתן, עם עמודים מגולפים בדרך כלל; מנדאפה הוא בדרך כלל מרובע, מלבן, מתומן או עגול; יכול להיות שיש לו קירות עם חלונות אבן מחוררים, יכול להיות שהוא פשוט פתוח בחלק מהצדדים או מכל הצדדים. מקדשים גדולים עשויים לכלול מנדאפות רבות הקשורות ביניהן. זהו מקום התכנסות, מקום למנוחה של עולי רגל, חלק ממרחב ההקפות, או מקום המתנה בזמן תפילות או טקסי סמסקרה (טקס המעבר) . למנדאפה יש אולי מגדל (שיקארה) משלו, אבל הוא נמוך מזה שמעל קודש ההקודשים.	Mandapam, Mantapa, Jagamohan	Manasara XXXII-XXXIV, Kamikagama 50, Brihat samhita, Vishnu Purana 6.124-136
מולאפראסאדה-Mulaprasada	מקדש ראשי במתחם מקדש
נישה-Nisha	נישה על קירות המקדש או בעמודים לפסלים או אסטלה
ניאסה-Nyasa	אומנות סידור התמונות והאפריזים ליצירת נרטיב או קומפוזיציה, בטקסטים מסוימים היא מתייחסת למיקום יחסי של תמונות בתוך פאנל כדי לסכם אגדה הינדית;
פרקארה-Prakara	קיר המפריד בין אזור פנימי של מתחם המקדש לאזור חיצוני; בדרך כלל קונצנטרי, הגנתי ומבוצר, תכונה שנוספה לאחר המלחמות והביזות החל מהמאה ה-14
פרסטארה-Prastara	מבנה, מבנה-על אופקי של פסים ופיתוחים מעל כותרות עמודים, לפעמים מתפקד כמעקה של קומה	Chaiva, gopanam, kapotam, mancham	Manasara XVI; Kamikagama LIV
ראתה-Ratha	הקרנת היטל או אופסט אנכי על תוכנית קודש הקודשים והשיקארה מעל, או מבנה אחר. בדרך כלל הוא נישא כלפי מעלה מתחתית המקדש למבנה העל. ראתה, כלומר כרכרה, היא גם מרכבת המקדש המשמשת לנשיאת המורטי בחגים, ו"מקדש ראתה" הוא כזה שנועד להידמות לכרכרה, עם גלגלים בצדדים, ולרוב סוסים. הדוגמה המפורסמת ביותר היא מקדש השמש בקונארק
סאלה-Sala	ביתן עגול עם גג חבית, כמו גג של עגלה; מקושט בדוכן גג קש למסורת ולאחר מכן חומרי בנייה אחרים; בניין שירותי צליינים עם מנדאפות או מרפסת עמודים או שניהם בתוך מתחם המקדש, טקסטים הינדיים מתארים את סאלה רב-קומות; בדרום, סאלה הם מבנים המשמשים כמוטיב דקורטיבי, או גג ממשי, כמו בראש הגופוראמות; נטוע בסגנונות גג קש עתיקים.	Chala	Manasara XXXV verses 1-404
שיקארה/וימאנה-Sikhara/Vimana ,	בצפון הודו, המגדל מעל קודש הקודשים; בדרום הודו, החלק העליון של המגדל שנמצא מעל הווימאנה	Shikhara, Sikha, Sikhanta, Sikhamani, Deul in East India, Garbhaka, Garbhamandira	Brihat Samhita LVI
סטאבה-Stambha	עמוד. זה יכול להיות אלמנט נושא עומס או אלמנט עומד עצמאי עם מנורות ואייקונים הינדיים מתחת, מסביב ו/או למעלה; העיצובים משתנים במידה ניכרת לפי אזור, במקדשים הינדים של קראלה הם נמצאים בכניסה; באירועים חגיגיים מנורות הפתיליה עמוסות בשמן ומוארות.	Kambha, Dwajasthampam, Kodimaram	Manasara XV, Kasyapa silpa sastra IX
סוקאנסה-Sukanasa	אלמנט עיטורי חיצוני מעל הכניסה לגרבגריא או לקודש הקודשים הפנימי. הוא יושב על פני מגדל השיקארה (בדרום הודו, הווימאנה) כמעין אנטיפקס (הוא בלוק אנכי שמסיים ומסתיר את רעפי הכיסוי של גג רעפים). יכול להתייחס גם לאנטרלה	sukanasa-sika	Agni Purana XLII
טאלה-Tala	שכבה או קומת שיקארה, וימאנה או גופוראם
טוראנה-Torana	כל מוטיב קשת או חופה, קישוט או אלמנט אדריכלי במקדשים ובבניינים; מתייחס גם לשער מקומר	Numerous terms, e.g. Gavaksha (from 'cow eye'-shaped)	Garuda Purana XLVII, Manasara XLVI verses 1-77
אורושרינגה-Urushringa	"שיקארות בת" דמויות צריח בצד של השיקארה הראשית; הצריח הראשי נקרא "שרינגה"		Brihat Samhita LVI, Agni Purana CIV

ביבליוגרפיה

• Prasanna Kumar Acharya (1997). A Dictionary of Hindu Architecture: Treating of Sanskrit Architectural Terms with Illustrative Quotations. Oxford University Press (Reprinted in 1997 by Motilal Banarsidass). מסת"ב 978-81-7536-113-3.
• Prasanna Kumar Acharya (1996). Hindu Architecture in India and Abroad. Laurier. מסת"ב 978-81-215-0732-5.
• Alice Boner (1990). Principles of Composition in Hindu Sculpture: Cave Temple Period. Motilal Banarsidass. מסת"ב 978-81-208-0705-1.
• Alice Boner; Sadāśiva Rath Śarmā (2005), Silpa Prakasa, Brill Academic (Reprinted by Motilal Banarsidass), מסת"ב 978-8120820524.
• A.K. Coomaraswamy; Michael W. Meister (1995). Essays in Architectural Theory. Indira Gandhi National Centre for the Arts. מסת"ב 978-0-19-563805-9.
• Dehejia, V. (1997). Indian Art. Phaidon: London. מסת"ב 0-7148-3496-3.
• Adam Hardy (1995), Indian Temple Architecture: Form and Transformation, Abhinav Publications, מסת"ב 978-81-7017-312-0.
• Adam Hardy (2007). The Temple Architecture of India. Wiley. מסת"ב 978-0470028278.
• Adam Hardy (2015). Theory and Practice of Temple Architecture in Medieval India: Bhoja's Samarāṅgaṇasūtradhāra and the Bhojpur Line Drawings. Indira Gandhi National Centre for the Arts. מסת"ב 978-93-81406-41-0.
• Hardy, Adam (2007). The Temple Architecture of India, Wiley: Chichester. מסת"ב 978-0-470-02827-8
• Harle, J.C., The Art and Architecture of the Indian Subcontinent, 2nd edn. 1994, Yale University Press Pelican History of Art, מסת"ב 0300062176
• Knut A. Jacobsen; Helene Basu; Angelika Malinar (2009). Brill's Encyclopedia of Hinduism: Sacred texts, ritual traditions, arts, concepts. Brill Academic. מסת"ב 978-90-04-17893-9.
• Monica Juneja (2001). Architecture in Medieval India: Forms, Contexts, Histories. Orient Blackswan. מסת"ב 978-8178242286.
• Stella Kramrisch (1976), The Hindu Temple Volume 1, Motilal Banarsidass (Reprinted 1946 Princeton University Press), מסת"ב 978-81-208-0223-0.
• Stella Kramrisch (1979). The Hindu Temple Volume 2. Motilal Banarsidass (Reprinted 1946 Princeton University Press). מסת"ב 978-81-208-0224-7.
• Michael W. Meister; Madhusudan Dhaky (1986). Encyclopaedia of Indian temple architecture. American Institute of Indian Studies. מסת"ב 978-0-8122-7992-4.
• George Michell (2000), Hindu Art and Architecture, Thames & Hudson, מסת"ב 978-0-500-20337-8.
• George Michell (1995), Architecture and Art of Southern India, Cambridge University Press, מסת"ב 978-0-521-44110-0.
• T. A. Gopinatha Rao (1993). Elements of Hindu iconography. Motilal Banarsidass. מסת"ב 978-81-208-0878-2.
• Rajan, K.V. Soundara (1998). Rock-Cut Temple Styles. Somaiya Publications: Mumbai. מסת"ב 81-7039-218-7
• Ajay J. Sinha (2000). Imagining Architects: Creativity in the Religious Monuments of India. University of Delaware Press. מסת"ב 978-0-87413-684-5.
• Stella Snead; Wendy Doniger; George Michell (1989). Animals in Four Worlds: Sculptures from India. University of Chicago Press. מסת"ב 978-0-226-76726-0.
• D Srinivasan (1997). Many Heads, Arms, and Eyes: Origin, Meaning, and Form of Multiplicity in Indian Art. BRILL Academic. מסת"ב 978-90-04-10758-8.
• Burton Stein (1978). South Indian Temples. Vikas. מסת"ב 978-0706904499.
• Burton Stein (1989). The New Cambridge History of India: Vijayanagara. Cambridge University Press. מסת"ב 978-0-521-26693-2.
• Burton Stein; David Arnold (2010). A History of India. John Wiley & Sons. מסת"ב 978-1-4443-2351-1.
• Kapila Vatsyayan (1997). The Square and the Circle of the Indian Arts. Abhinav Publications. מסת"ב 978-81-7017-362-5.

מאמרים קשורים

• הינדואיזם
• אמנות הודו
• מקדש הינדי

ראו גם

• מיכלי המקדש (בארות או מאגרים שנבנו כחלק ממתחם המקדשים ליד מקדשים הודיים)
• מזבח ההקרבה בדת הוודית (ההינדואיזם העתיקה)
• ארכיטקטורה אינדונזית קנדי - מקדש הינדי או בודהיסטי באינדונזיה
• ארכיטקטורה חצובה (יצירת מבנים ופסלים על ידי חפירת סלע מוצק)
• ארכיטקטורה הודית חצובה (היא יותר מגוונת ונמצאת בשפע גדול יותר במדינה זו מכל צורה אחרת של ארכיטקטורה חצובה ברחבי העולם)
• הארכיטקטורה של אנגקור
• פסל המדפנטי (סגנון אדריכלי, הנקרא על שם מייסדו, ראש הממשלה המדפאנט 1259–1274 לספירה
• תורן הדגל (שמוקם מול הביתן הקדמי של מקדש הינדי)
• אדריכלות כנסיות

לקריאה נוספת

• S.K.Ramachandara Rao: Vastu-Silpa Kosha, Encyclopedia of Hindu Temple architecture and Vastu. Delhi: Devine Books. 2000. מסת"ב 978-93-81218-51-8
• A World History of Architecture. Laurence King Publishing (2003). מסת"ב 978-1-85669-371-4
• Vivekanda Kendra Patrika: Temple India (pdf). vivekanandakendra.org.
• Subhash Kak: Space and Cosmology in the Hindu Temple. nandhi.com.
• Ramachandra Rao: Temple Architecture. Ramachandra Rao Memorial Trust.
• List of temples.Archeological Survey of India
• מסת"ב 978-81-7141-715-5 Raj Kumar. Essays on Indian Art and Architecture
• Prasanna Kumar Acharya (2010), An encyclopaedia of Hindu architecture, Oxford University Press (Republished by Motilal Banarsidass), ISBN 978-81-7536-534-6
• Prasanna Kumar Acharya (1996). Hindu Architecture in India and Abroad. Laurier. ISBN 978-81-215-0732-5.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא אדריכלות מקדשים הינדואים בוויקישיתוף

• Sabha, Vedic altar, Indian temples and Buddhist Mandala: Drawings, Patrick George, University of Pennsylvania
• Space and Cosmology in the Hindu Temple
• Hindu Javanese Temples